פסק-דין בתיק ע"א 9127/07

השופטת אורית אפעל-גבאי:

1.         לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דין ופסק דין משלים (מיום 23.1.06 ומיום 15.1.07, בהתאמה), שניתנו על ידי בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין) ב-ת"א 17485/00.

2.         וזו השתלשלות העניינים הצריכה לערעורים. המערערת 1 בערעור העיקרי, א.מ.י - הומלי (1990) בע"מ (להלן: הומלי), ניהלה בשיטת הזכיינות רשת חנויות לממכר מוצרים לחדרי אמבטיה ושירותים. המערערים 2 ו-4 (להלן: המערערים) היו בתקופה הרלבנטית מנהליה של הומלי ובעלי מניותיה. המשיב בערעור העיקרי והמערער בערעור שכנגד (להלן: המשיב) ניהל שתי חנויות של הומלי בבאר שבע, תחילה בקניון הנגב ובהמשך בעמק שרה.

ביום 24.10.90 נחתם בין הומלי למשיב הסכם זכיון להפעלת חנות בקניון הנגב בבאר שבע. בהסכם הזכיון נקבע, כי המשיב יהיה זכיין בלעדי של הומלי באזור באר שבע והדרום, לתקופה של שנתיים. למשיב ניתנה אופציה להארכת הזכיון לשנתיים נוספות. בהסכם הזכיון נקבע גם, כי המשיב לא ימכור בחנותו מוצר שלא נרכש מהומלי, אלא בהסכמתה. להסכם הזכיון צורפו שני נספחים, שנחתמו על ידי הצדדים (הומלי והמשיב). נספח ב' חשוב לענייננו, ונאמר בו (בסעיף 4(א)), כי " החברה [הומלי] מתחייבת לדאוג, כי בעלי מניותיה יערבו בערבות אישית לביצוע כל התחייבויות החברה על פי הסכם הזכיון".

במועד שאינו ידוע חתמו המערערים על " ערבות להסכם זכיון", שזה תוכנה: " אנו החתומים מטה... ערבים בזאת, יחד ולחוד, כלפי מקבל הזכיון - מאירי אורי לגבי הזכיון בחנות 'הומלי' שבקניון באר-שבע - לקיום כל התחייבויותיה של החברה בהסכם זה ונספחיו במלואן ובמועדן. אנו מתחייבים לבצע מיד עם דרישת מקבל הזכיון כל התחייבות אשר התחייבה החברה לבצע ולא ביצעה".

ביום 12.7.95 חתמו הומלי והמשיב על הסכם נוסף שכותרתו " נספח להסכם זכיון מיום 24.10.90", אשר כונה בפסק דינו של בית משפט קמא - "ההסכם השני". בהסכם השני נקבע, כי המשיב יפעיל כזכיין חנות נוספת של הומלי באזור התעשיה עמק שרה בבאר שבע. עוד נקבע בהסכם השני, כי תנאיו יפורשו בהתאמה להסכם הזכיון, כמשלימים אותו וכבאים להוסיף עליו, ואולם בכל מקרה של סתירה יגברו הוראות ההסכם השני. נציין, כי המערערים לא חתמו על כתב ערבות בקשר עם ההסכם השני.

על רקע מחלוקות שהיו בין הצדדים ורצונה של הומלי לבטל את הסכם הזכיון, נחתם בין הומלי למשיב ביום 4.6.97 הסכם שלישי, שכותרתו " תוספת להסכם מיום 24.10.90", אשר כונה בפסק דינו של בית משפט קמא - "הסכם הפשרה". על פי האמור בהסכם הפשרה, נועד הסכם זה להסדיר חילוקי דיעות שהתגלעו בין הומלי למשיב. בהסכם הפשרה הוסכם, כי המשיב יפנה את החנות בקניון הנגב עד ליום 13.6.97. אשר לחנות בעמק שרה, ניתנה למשיב הזכות לבחור באחת משלוש אפשרויות: למכור את הזכיון לצד שלישי שיהא מקובל על הומלי; להמשיך ולהפעיל את החנות בהתאם להסכם הזכיון ונספחיו; לפנות את החנות עד ליום 30.9.97 ולבטל את הסכם הזכיון. עוד נקבע בהסכם הפשרה (בסעיף 9), כי אם לא ימסור המשיב הודעה להומלי על בחירתו עד ליום 30.6.97, ייראה הדבר כאילו בחר באופציה בדבר המשך הפעלת החנות. לא למותר להביא את נוסחו של סעיף 12 להסכם הפשרה כלשונו:

"מוסכם בין הצדדים להסכם כי החל ממועד הסכם זה יבוטלו כל תביעות ו/או טענות הצדדים, האחד כלפי רעהו, בגין הפרת הסכמי הזכיון וכל צד מוותר בזאת על טענה ו/או תביעה ו/או דרישה שהיו לו כלפי הצד השני, למעט התחשבנות שוטפת שבין הצדדים.

לשם מניעת ספיקות, מצהירים בזאת הצדדים על תקפות ההסכמים שביניהם מיום 24.10.90 ומיום 12.7.95, וכי נספח זה הוא חלק בלתי נפרד מההסכם לעיל, ובכל מקרה של סתירה בין הוראות תוספת זאת וההסכמים הקודמים יחולו הוראות תוספת זאת. ובאין סתירה כאמור תהווה תוספת זאת כמשלימה את תנאי הסכם הזכיון והנספח ומוסיפה עליהן".

נוסיף ונציין, כי המערערים לא חתמו על כתב ערבות בקשר עם הסכם הפשרה. על פי האמור בפסק דינו של בית משפט קמא, לאחר החתימה על הסכם הפשרה פינה המשיב את החנות בקניון באר שבע, אך לא הודיע דבר באשר לחנות בעמק שרה. לפיכך, על פי הוראות הסכם הפשרה המשיך להפעיל את החנות בעמק שרה. ואולם, יחסי הצדדים לא השתפרו, וביום 25.8.97, כשלושה חודשים לאחר שנחתם הסכם הפשרה, הודיעה הומלי למשיב על ביטול הסכם הזכיון והנספח, הוא ההסכם השני.

3.         בבית משפט קמא התבררו תביעות הדדיות של המשיב נגד הומלי והמערערים, ושל הומלי נגד המשיב. המשיב טען, כי הומלי ביטלה את הסכם הזכיון שלא כדין, ולכן הוא זכאי להשבה ולתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הביטול. טענתו העיקרית של המשיב היתה, כי הומלי חיפשה כל דרך להשתחרר מהסכם הזכיון עימו, שכן באותה עת התקשרה עם זכיין חדש בשם מרקוביץ וביקשה להעביר הזכיון אליו. המשיב הוסיף וטען, כי המערערים אחראים אישית כערבים לחיוביה של הומלי. הומלי טענה, כי דווקא המשיב הוא זה שביקש להשתחרר מן ההסכם, לנוכח רצונו לפתוח חנות מתחרה באותו אזור, וההסכם עם מרקוביץ נחתם כדי שהומלי לא תיוותר ללא זכיין באזור באר שבע. הומלי הוסיפה וטענה, במסגרת התביעה שכנגד, כי המשיב הוא זה שהפר את הסכם הזכיון, ולכן יש לפסוק לזכותה פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה.

4.         בית משפט קמא נדרש לטענות הצדדים ובחן אותן ביסודיות. ואלה הממצאים שקבע: ההסכם שערכה הומלי לשכירת חנות חדשה במתחם פאואר סנטר בבאר שבע נחתם לפני החתימה על הסכם הפשרה. הסכם זה לא כלל סעיף המאפשר להומלי להשתחרר ממנו. עובדה זו מחזקת את הטענה, כי הומלי הופתעה מהחלטתו של המשיב להמשיך בהפעלת החנות בעמק שרה, ועל כן חיפשה כל דרך לבטל את ההסכמים עימו. אשר לארבע עילות הביטול הנזכרות במכתב הביטול מיום 25.8.97, ששלחה הומלי למשיב, נדרש בית המשפט לכל אחת מהן לגופה ומצא כי לא היה באף אחת מהן כדי להקים להומלי זכות לביטול ההסכמים, ולכן ביטולם נעשה שלא כדין. ואלה דבריו: " מן הראיות שלפני עולה כי התובע [המשיב] אכן הפתיע את הנתבעת [הומלי] בכך שהחליט להמשיך ולהפעיל את החנות בעמק שרה. הפתעה זו יצרה לנתבעת בעיה קשה, משום שכבר התקשרה בחוזה עם חברת נס-פן לשכירות חנות חדשה במקום אחר בבאר שבע. כיוון שכך, החלה הנתבעת, כבר בסמוך לאחר חתימת הסכם הפשרה, לתור אחר עילות לביטול החוזה. בלהיטותה הרבה למצוא עילות לביטול ההסכם אף שלחה הנתבעת לתובע דרישה לתשלום עבור הקופה הממוחשבת למרות שטרם הגיע המועד לכך... בסופו של דבר הנתבעת שלחה לתובע מכתב בו היא מודיעה לו על ביטול ההסכם. ואולם, כפי שהוסבר לעיל המכתב אינו מגלה אף לא עילה מספקת אחת לביטול ההסכם; המכתב כולל הפרות שאם נעשו הרי שנעשו לפני חתימת הסכם הפשרה, הוא כולל טענות בדבר הפרות לא יסודיות שלא ניתנה ארכה לתיקונן, והוא כולל טענות בדבר מעשים שאינם מהווים הפרה כלשהי של ההסכם". משנקבע, כי ביטול ההסכמים על ידי הומלי נעשה שלא כדין, נקבע גם כי יש בכך משום הפרה של ההסכמים על ידה המזכה את המשיב בתרופות.

בית משפט קמא דן בכל אחד מן הסעדים שתבע המשיב. בית המשפט דחה את התביעה לתשלום התמורה שקיבלה הומלי בגין מכירת החנות בקניון הנגב מכוח השקעותיו של המשיב בחנות; בית המשפט דחה את התביעה לפיצוי בגין הארכת הסכם השכירות בקניון הנגב; בנושא הפיצוי בגין סחורה שהוחזרה להומלי עם סגירת החנות בקניון הנגב נפסק למשיב סך של 5,225ש"ח; התביעה לתשלום בגין קופה ממוחשבת נדחתה; בנושא החזר ההשקעות שהשקיע המשיב בחנות בעמק שרה, פסק בית המשפט למשיב סך של 175,000ש"ח בתוספת סך של 16,500ש"ח בגין מלאי שהוחזר; בית המשפט הוסיף ופסק למשיב פיצויים מוסכמים בסכום של
82,000ש"ח; התביעה לפיצוי בגין אובדן רווחים עתידיים נדחתה; באשר לפיצוי בגין אובדן הזכיון, פסק בית המשפט למשיב סך של 45,000$ בתוספת מע"מ. בית המשפט ציין, כי המדובר בהערכה על דרך האומדנא, על יסוד הראיות שבאו בפניו (לרבות ערך הזכיון בהסכם שנערך בין הומלי למרקוביץ - הזכיין החדש), ובהתעלם מן ההשקעות שהשקיע המשיב בחנויות שהפעיל.

אשר לאחריותם האישית של המערערים, קבע בית המשפט כי אין לראות את כתב הערבות כמוגבל אך לחנות שבקניון באר שבע, כפי שנאמר בו. בית המשפט מצא, כי בין המשיב להומלי נחתמה מערכת של הסכמים, החל מהסכם הזכיון, דרך ההסכם השני וכלה בהסכם הפשרה. עוד נקבע, כי מן העובדה שכל הסכם שנחתם לא החליף את קודמו, אלא היתוסף עליו, ניתן ללמוד " שכוונת הצדדים היתה שגם הערבויות ימשיכו לעמוד בתוקפן גם לאחר פתיחת החנות בעמק שרה". עוד הוסיף בית המשפט, כי יש לראות את הסכם הזכיון כ" הסכם מסגרת", אשר " בכפוף להוראותיו" רשאים היו הצדדים להסכים על פתיחת חנויות נוספות מעבר לזו שנפתחה בקניון הנגב. ואכן, כאשר נפתחה החנות השניה בעמק שרה לא ראו הצדדים בהסכם לפתיחתה הסכם חדש, אלא תוספת להסכם הזכיון. לפיכך, " סביר לראות את הערבות שניתנה על ידי המשיבים 2-4 [המערערים] כערבות להסכם המסגרת, וכחלה על כל חנות שתיפתח מכוחו".

אשר לתביעה שכנגד שהגישה הומלי נגד המשיב (בגין סחורה שנרכשה ודמי שכירות), זו נדחתה על כל ראשיה.

5.         על פסק דינו של בית משפט קמא הגישו הומלי והמערערים ערעור לבית משפט זה (ע"א 9115/06). בתום הדיון בערעור, ביום 12.9.06, הגיעו הצדדים להסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין, כי " התיק יוחזר לבית משפט קמא על מנת שישלים את פסק הדין בהתייחס גם לעילות התביעה המופיעות בסעיפים 58, 59 ו-61, ככל שהדבר נוגע לנתבעים 2-4 [המערערים] בלבד. לשני הצדדים תישמרנה זכויות הטיעון במסגרת הערעור בכל השאלות שבמחלוקת לכל בעלי הדין". נציין גם, כי בעת הדיון בערעור הסכימו הצדדים, כי מן הסכום שפסקה הערכאה המבררת יופחת הסכום שנקבע בגין פיצויים מוסכמים, שכן המשיב בחר להוכיח את נזקיו ולא לתבוע את הפיצוי המוסכם (ראה סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970).

6.         בתום דיון שהתקיים לאחר החזרת התיק אל שולחנו, הוציא בית משפט קמא תחת ידיו פסק דין משלים. בפסק הדין המשלים דן בית המשפט בשתי עילות נוספות להן טען המשיב לביסוס אחריותם האישית של המערערים (בנוסף לעילה מכוח ערבות): הפרת חובת תום הלב ועשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט קבע, כי המערערים 3 ו-4 כלל לא היו בקשר עם המשיב, ואילו לגבי המערער 2 לא הוכח שנהג שלא בתום לב. אשר לעילה של עשיית עושר, לא הוכח כלל כי המערערים קיבלו לידיהם סכומים השנויים במחלוקת. לסיכום, בית המשפט קבע, כי לא נמצא בראיות המשיב אותו " נדבך עובדתי חשוב, המלמד על מעורבות אישית של הנתבעים [המערערים], המצדיקה הטלת אחריות אישית מכוח דיני תום הלב או עשיית עושר ולא במשפט".

7.         על פסק הדין ופסק הדין המשלים מערערים שני הצדדים.